הורים יקרים, סבים וסבתות, חברים, ואורחים נכבדים.
בסוף הפרשה שאקרא בשבת הבאה, פרשת שופטים, אקרא את הפסוקים הבאים :
"כי-ימצא חלל באדמה אשר השם אלוקיך נתן לך לרישתה נפל בשדה לא נודע מי הנהו: ויצאו זקניך שופטיך ונדדו אל-הערים אשר סביבת החלל: והיה העיר אשר הקרבה אל-החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל: והורידו זקני העיר ההוא את-העגלה אל-נחל איתן אשר לא-יעבד בו ולא יזרע וערפו-שם את העגלה בנחל: וניגשו הכוהנים בני לוי. .. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל-החלל ירחצו את-ידיהם על-העגלה הערופה בנחל: וענו ואמרו ידינו לא שפכו את-הדם הזה ועיננו לא ראו:" (דברים כ"א, א'-ט')
מה המשמעות של טקס מוזר זה? מה הוא בא ללמד?
האברבנאל, כדרכו, שואל מספר שאלות :
מה הסיבה ומטרת הטקס הזה? אם מטרת הטקס היה לטהר את הדם הנקי כיצד דמה של ה"עגלה הערופה" כיפר על חטאו ודמו של הנרצח? לעומת זאת אם הזקנים לא היו אחראים, לשם מה כל הטקס הזה?
הרמב"ם במורה נבוכים, משתדל למצוא הסבר הגיוני :
האופי החיובי של דין "עגלה ערופה" ברור: זקני העיר הקרובה ביותר למקום הרצח מביאים את העגלה מאחר וסביר להניח שממנה בא הרוצח. זקני אותה עיר נשבעים שהם דאגו למצב הדרכים, הם תמיד שמרו על הדרך, דאגו לשלום העוברים והשבים. הס עשו הכול כדי שדבר כזה לא יקרה, והם בוודאי לא יודעים מי הרוצח.
ככלל, כל התהליך של חקירת הרצח, מדידת המרחק בין גופת הנרצח והעיר הקרובה, וכל התהליך של הבאת העגלה גורם להתעניינות בנושא- ועל ידי כך יתכן שיימצא הרוצח.
מלבד שימוש בחוק ככלי למציאת הרוצח, יש לחוק גם תוספת כוח בכך שאסור להשתמש בקרקע שעליה מבצעים את עריפת העגלה, ולכן בעלי הקרקעות ייעשו כמיטב יכולתם למצוא את הרוצח כדי שהעגלה לא תיערף על אדמתם והם לא יאבדו את אדמתם לצמיתות.
פירושו של הרמב"ם, ככל שהוא נשמע הגיוני, אינו מבטא את הפשט של המילים. האם כל הטקס הזה הוא למעשה תחבולה בלשית למציאת הרוצח? הרמב"ן, בפירושו על הפרשה, חולק על הרמב"ם וטוען שיתכן וכל התהליך היה עוזר למצוא את הרוצח אבל זה לא היה מכפר על העוון הגדול של רצח.
אברבנאל ורב המפרשים אומרים שמטרת הטקס היא לזעזע את הקהילה שבה אירע הרצח. לכולנו ידועה האדישות של היחיד כלפי מקרי רצח שמופיעים בעיתון. היום, כמו אז, כאשר שומעים על מקרה רצח אנחנו בדרך כלל מזדעזעים למספר שניות ועוברים לסדר היום. איך היינו צריכים להתנהג?
בספר שופטים מובא בפרשת "פילגש בגבעה" :
"והיה כל-הראה ואמר לא-נהייתה ולא-נראתה כזאת ליום עלות בני-ישראל מארץ מצרים עד היום הזה...
ומה הייתה התגובה של בני ישראל למשמע רצח הפילגש :
ויקם כל-העם כאיש אחד לאמור לא נלך איש לאוהלו ולא נסור איש לביתו: ועתה זה הדבר אשר נעשה...
כל השגרה היום יומית נעצרה. אף אחד לא עבר לסדר היום. כולם הבינו מה עליהם לעשות. לצערנו ידוע לנו שזה לא מה שמקובל לעשות. לא אז ולא היום. התגובה של בני ישראל לפרשה מלמדת אותנו מה צריכה להיות ההתנהגות שלנו במקרה של רצח. אי אפשר להמשיך כאילו לא קרה מאומה.
שהאדם שנעשה בצלמו וכדמותו חייב לעצור. לשם זה ניתן לנו דין זה לבצע טקס מיוחד עם זקני העיר והכהן על מנת שבני ישראל יבינו שאי-אפשר לעבור לסדר היום.
התורה רוצה שנבין שאבידת אדם אחד, עולם בפני עצמו, חייבת להביא את כולנו לחשבון נפש. אילו כל מקרה של רצח ע"י אדם לא ידוע היה מביא אותנו לקיים דין "עגלה ערופה" האם זה לא היה מקטין את עקומת מקרי הרצח לצערנו במסכת סוטה מ"ז. כתוב "משרבו הרוצחין, בטלה עגלה ערופה" .
חז"ל ראו מטרה נוספת לקיום מצווה זו. זקני העדה מצווים לאמור : "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו". רש"י במקום אומר : "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דם הם אלה לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות, ובלא לוויה," הם נשבעים שלא קרה מקרה שהגיע אליהם מישהו ולא קבל לינה, מזון, או ליווי לישוב הקרוב.
כאן המושג שפיכות דמים מובן בצורה הרחבה ביותר וכולל אפילו מניעת מתן הצרכים הבסיסיים ביותר לאדם. כל הקהילה והעיר הקרובה ביותר נחשבים אחראיים לרצח שאירע בשדה. כל החברה אשמה ללא יוצא מן הכלל. המלבי"ם על הפסוק "ידינו לא שפכה":
"פירושו שלא היינו גרמה לרצח הזה לא ע"י שלא נתנו מזון לרוצח וע"י כך היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא את נפשו כי ירעב, ולא ע"י שלא נתנו לוויה לנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה".
האחריות לעבירה לא חלה על "המבצע" בלבד גם תוסר תשומת לב יכולה להיות מעשה פלילי; מי שנשאר בפינה הקטנה שלו ומסרב ליטול חלק בעולם הזה, הרואה את חוסר הצדק ואלימות ולא נוקף אצבע איננו יכול לאמור במצפון נקי "ידינו לא שפכה את הדם הזה". מי ייתן שכולנו נזכה להגיע לרמה מוסרית זו וחברה צודקת יותר.
היום, בשעה שאני מקבל על עצמי בשמחה ובאהבה את האחריות לקיום המצוות אני מקווה שאזכה להיות שותף נאמן לשלשלת הדורות של עם ישראל. יהי רצון שיהיה בחלקי להביא ברכה למשפחתי, לקהילה שלי ולכל עם ישראל.
תודה להורי, לסבי ולסבתותיי, ולכל אלה שעזרו, עודדו, ולוו אותי משך השנים. אני רוצה להודות לכל החברים ואורחים שהגיעו מרחוק ומקרוב. תודה רבה.