בפתח דבריי אני מבקש להודות לכל האורחים שטרחו ובאו מקרוב ומרחוק לחגיגת בר המצווה שלי – ברוכים הבאים בשם ה' !
פרשת השבוע "כי תבוא" פותחת במצוות ביכורים. חלקה הראשון של הפרשה אמור בלשון יחיד :
(א) "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה".
(ב) "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם:"
לא נאמר כאן כמו במקומות אחרים 'כי תבואו' אלא "כי תבוא", התורה פונה לאדם פרטי שעבד את אדמתו וזכה לראות ממנה פרי.
לאחר הבאת הביכורים צריך עובד האדמה להגיד דברים המכונים – מקרא ביכורים.
בדברים אלו סוקר החקלאי את קורותיו של עם ישראל מתקופת האבות ועד הכניסה לארץ ישראל וההיאחזות בה. בניגוד מוחלט לחלקה הראשון של פרשת הביכורים שנוסחה בלשון יחיד, בולטת כאן לשון הרבים שבה נוקט הכתוב.
גם במשניות מסכת ביכורים ניתן להבחין במעבר מלשון יחיד ללשון רבים,
הפרשת הביכורים היא עניינו של היחיד : "יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר- קושרו בגומי ואומר: הרי אלו ביכורים", בעוד העלאתם נעשית ברוב עם ובטקס מרשים: " כיצד מעלין את הביכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד... מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים".
מה פשר המעבר בתורה מלשון יחיד ללשון רבים? ומדוע הרחיבו חכמים את המעמד הפרטי המתואר בתורה לטקס ציבורי מפואר?
התורה מנסה ללמד אותנו כי על היחיד לשתף עצמו עם הציבור. דווקא ברגע של שמחה ומימוש פרטי – הרגע בו זוכה האיכר לפרי הראשון, נדרש הוא לשתף עצמו עם הכלל. עליו לזכור שהוא בן לעם שהתענה במצרים וזכה בחסדי ה' לבוא לארץ ישראל – ולהזכיר זאת במקרא ביכורים. גם חכמים הפכו את המצווה הפרטית הזו למצווה ציבורית, כדי ללמד את האדם להתייחס לסביבתו ולעמו ולא להתמקד רק בעצמו.
אדם מישראל בהגיעו לגיל שלוש עשרה נכנס בעול מצוות ה', ובנוסף לכך מסמלת חגיגת בר- המצווה את כניסתו לכלל ישראל. המקור לצורך בעשרה מבוגרים בעת אמירת דברים שבקדושה נלמד כך בגמרא במסכת מגילה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה."
קדושת ה' שרויה רק בתוך קהל בני ישראל אליו זכיתי להצטרף היום.
אני מבקש בהזדמנות זו להזכיר את שני סביי שלא זכו להשתתף עמי ביום שמחתי: סבא זאב וסבא משה – תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. כמו כן אזכיר כאן את סבתי מצד אבי שלא זכיתי אף להכירה – סבתא חיה – תהא מנוחתה כבוד.
אודה כאן להוריי היקרים על כל המאמצים שהשקיעו בי ולברכם שירוו נחת ממני כמו גם משאר אחיי.