דרשה לבר מצווה פרשת בחוקתי

הורים יקרים, סבא וסבתא, חברים, אורחים נכבדים -


פרשת בחקתי פותחת "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם ..." ומונה הברכות.
ואח"כ "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה . . ." ומונה הקללות. ופרשה זו נקראת בפי הציבור "התוכחה" (אם כי היא פותחת בברכות) כי שלושים פסוקים מדברים על הקללות ורק שלשה עשר פסוקים מדברים על הברכות.

וכותב האבן עזרא - "ורייקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות - ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל (באופן כללי) ונאמרו בקללות פרטים ליירא ולהפחיד את השומעים, והמסתכל היטב יתברר לו דברי."

זאת אומרת שיש כאן דוגמה לכך שצורת הצגת הדברים משמשת מטרה. במקרה זה, היות והתוצאות של חברה המואסת בתורה ובמצוות הן כה נוראות רצה הכתוב "ליירא ולהפחיד את השומעים" ולשם כך הרחיב את התיאור של הקללות. אך בוודאי הברכות אינן פחותות מהקללות.

אם נשווה בין הברכות והקללות בפרשתנו לאלה שבפרשת "כי תבוא" נבחין בשוני בצורת הצגת הדברים שגם כן משמש מטרה. בפרשתינו הפניה תמיד בלשון רבים. אבל בפרשת "כי תבוא" הפניה בלשון יחיד. ואין זה שרירותי כי אם עקבי שהפניה בלשון יחיד.

גם בגמרא שימו לב לכך, במסכת מגילה (לא :) אנו לומדים "בתעניות (קוראים בתורה פרשת) ברכות וקללות - ואיך מפסיקין (לא קוראים לתורה שני אנשים) בקללות" "אמר אביי - לא שנו (הלכות אלה) אלא בקללות שבתורת כוהנים. אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו(בספר ויקרא) בלשון רבים אמורות (הן מכוונות לכל ישראל) ומשה מפי הגבורה אמרן (ולכן הן יותר חמורות) והללו (בספר דברים) בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן (ולכן פחות חמורות).

למה משה ראה לנכון לשנות ולהציג את הדברים בלשון יחיד?

בפרשתנו רוצה הקב"ה לאמר לבני ישראל לאיזה טוב (או לאיזה רע) הם יכולים להגיע כעם. ובפרשת "כי תבוא" רצה משה להדגיש שאם תהיה ברכה או קללה לעם תלוי בכל יחיד ויחיד. לכן בחר בלשון יחיד כדי לדבר על לבו של כל אחד ואחד שיבין את האחריות הנוספת הרובצת עליו שנובעת מהיותו חלק מהרבים, ואם כך, חובותיו "כבדים" יותר.

אם יש חובות "כבדים" יותר לכל יחיד שהוא חלק מקבוצה אז צריך להיות יתרון לקבוצה על פני אוסף יחידים, האם כך?
גם לשאלה זו אפשר ללמוד תשובה מפרשתנו. בברכות נאמר "ורדפו מכם חמישה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו" רש"י - "וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא ומאה מכם שני אלפים ירדפו" (כי היחס בתחילת הפסוק הוא אחד לעשרים - ולפי זה מאה ירדפו שני אלפים ולא עשרת אלפים) .

ותשובתו - "אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושיו את התורה". כוחם של "מרובין הוא מעבר ליחס הישיר של סה"כ היחידים. ולא רק כמותית אלא גם איכותית.

בהגיעי למצוות אני נמנה לכל דבר עם הכלל וחלות עלי החובות והזכויות של "חבר מן המניין (תרתי משמע) בעם ישראל.

יהי רצון שיהיה בחלקי להביא ברכה (ולא קללה) עלינו ועל כל ישראל,

ונאמר אמן.