בר/בת מצווה
חיפוש תחום
חגיגת בר מצווה בת מצווה - היבטים היסטורייםנכתב ע"י מכון עיתים בתאריך 29/08/2007

חגיגת בר מצווה בת מצווה - היבטים היסטוריים

 

חגיגת מצוות לנערים ולנערות הנה תופעה חדשה יחסית בדברי ימי ישראל. בתנ"ך לא מתואר טקס התבגרות כלשהו ובן ה-13 היחיד המוזכר במפורש הנו ישמעאל בן אברהם, אשר נימול בגיל זה (בראשית י"ז 25). מאוחר יותר, מייחסים מקורות מדרשיים לדמויות מקראיות נוספות את גיל 13 כגון: לוי בן יעקב אשר בגיל זה החל להיקרא 'איש' ולחגור חרב, והתאומים עשיו ויעקב אשר בגיל 13 נפרדו דרכיהם כשנתגלה אופיים הבוגר.

 

בעת העתיקה חוייבו ילדים וילדות במצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הפיזית וההכרתית לקיימן. הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים המסוגלים לשמור על התפילין כראוי. ניתן למצוא בספרות התקופה הן מקורות רעיוניים והן מקורות הלכתיים המאזכרים את הגילאים 12 ו-13, אולם אין באלה זכר לחיוב גורף במצוות או לחגיגת מצוות טקסית.

 

מן ההיבט המדרשי-סיפורי מוזכר גיל 13 כגיל של התבגרות וקבלת עול, במסגרת אזכור כללי של גילאי האדם ומאפייניהם: "בן 5 למקרא; בן 10 למשנה; בן 13 למצוות; בן 15 לתלמוד; בן 18 לחופה; בן 20 לרדוף; בן 30 לכוח; בן 40 לבינה; בן 50 לעצה; בן 60 לזקנה; בן 70 לשיבה; בן 80 לגבורה; בן 90 לשוח; בן 100 כאילו מת ועבר ובטל מן העולם..." (משנה מסכת אבות פרק ה' משנה כ"א). מן ההיבט ההלכתי-משפטי ניתן למצוא את הקביעה כי גיל האחריות המשפטית של נערה לעניין חובתה לעמוד בהבטחותיה הינו 12 ואילו לגבי נערים – גיל 13 (משנה מסכת נידה פרק ה' משנה ו').  מדד מסוג אחר נקבע באותה תקופה על פי התבגרותם הגופנית של המתבגרים. סימני התבגרות כצמיחתן של שערות שימשו כעדו?ת הן לגבי היכולת הפיזית והן לגבי היכולת השכלית והאישית לקבלת מצוות (משנה, מסכת נידה, פרק ו' משנה י"ב). בתקופה מאוחרת יותר התמסד גיל המצוות ונדרשו במצטבר דרישת גיל וקריטריונים גופניים, בטרם ייתפסו נער ונערה כחברים מלאים בקהילה היהודית הבוגרת.

 

האזכורים הטקסיים הראשונים לטקס התבגרות יהודי מופיעים בתקופת התלמוד (מאות 5-2 לספירה); האחד הוא אזכורו של רב יוסף, אשר בשומעו את הבשורה הטובה כי הוא חייב במצוות, חשב שיש לציין זאת בעריכת מסיבה - 'יום טוב לחכמים' (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף פ"ז עמוד א'). תיאור אחר הנו של מנהג ירושלמי עתיק על פיו נהגו ביום צום הכיפורים להוליך את הבנים והבנות שבקרוב יגיעו לגיל מצוות בין זקני העיר על מנת לקבל את ברכתם: "כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים, פרק י"ח הלכה ז'). מקור מדרשי נוסף לומד את חגיגת בר המצווה מן הפסוק בתורה: "ו?י??ע?ש? א?ב?ר?ה?ם מ?ש??ת??ה ג?דו?ל ב??יו?ם ה?ג??מ?ל א?ת י?צ?ח?ק" (בראשית כ"א 8). הפרשנות המקובלת היא כי מדובר במסיבת גמילה מהנקה, אולם המדרש סובר כי זוהי מסיבת גמילה מן הילדו?ת המתרחשת בגיל 13 (מדרש בראשית רבה לפרשת וירא). למרות קיומם של אזכורים אלה, בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית. ייחודו של יום הולדת 12 ו-13 היה בעצם היותם יומו הראשון של רצף חיים בוגר, במסגרתו החלו הנערים והנערות להיחשב בקהל.

 

במאה ה-8 בבבל (תקופת הגאונים) החל ככל הנראה המנהג לקשור את יום הולדת 13 בעליה לתורה בבית הכנסת. במאה ה-11 באשכנז החלה להילוות לעליה זו הברכה 'ברוך שפטרני מעונשו של זה', ואילו במאה ה-13, בוורמייזא שבאשכנז, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה סביב הגיעו של בן למצוות. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה מעוטת משתתפים בשבת אחר הצהריים, לאחר שבבוקר קרא הבן בתורה ואם קולו ערב – גם שימש כחזן בתפילה. בראשית העת החדשה התפשט מנהג הסעודה והתמסד, בתחילה באשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. במאה ה-16 בפולין מתאר ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) אירוע בר מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה בדברי תורה מן הסוג המוכר לנו כיום, בנוסף לעליה טקסית לתורה: "עושים שמחה ונותנים שבח והודיה לה' שזכה הנער להיות בר מצווה...[ו]מחנכים את הנער לדרוש על הסעודה...". במאה ה-17 אף תואר גודל החגיגה והסעודה "ביום שנכנס בנו בעול מצוות" כגודלה של מסיבת חתונה: "כיום שנכנס לחופה" (ה'מגן אברהם', פולין). 

 

בסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 החלו להיערך טקסים ומסיבות גם לבנות מצווה. חגיגה קבוצתית ראשונה לבנות ידועה מ-1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השלטון המקומי, ובה עסקו בבחינת הבנות בלימודי קודש. חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארה"ב ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבתים ועם הזמן חדרו אל בית הכנסת. בת המצווה הראשונה שציינה בבית הכנסת את יום חגה הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו יורק בשנת 1922. חגיגות בת המצווה לוו? במחלוקות רבניות ובהתפתחות הלכתית. המתנגדים, בעיקר אשכנזים במחצית הראשונה של המאה ה-20, ראו בחגיגות ההתבגרות חיקוי לטקס הקונפירמציה (אישוש) שנהג בקרב נערים ונערות נוצרים וכן שללו את הטקסים מטעמי צניעות. אחרים דווקא עודדו את החגיגות וראו בטקס בת המצווה מעשה בעל ערך בתחום החינוך היהודי והשוויון החברתי, ובהימנעות ממנה פגיעה "ברגש האנושי של הבת" (ר' יחיאל יעקב וינברג, ה'שרידי אש', אמצע המאה ה-20). יתר על כן, בת המצווה נתפסה כחגיגה בעלת ערך ריטואלי-דתי, כדברי הרב עובדיה יוסף בימינו: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות". סלע המחלוקת נותר בשאלת עלייתן של בנות לתורה, טקס הנוהג בקהילות ליברליות, ונאסר בבתי כנסת מסורתיים.


קרדיט:  http://www.itim.org.il/?CategoryID=205