בר/בת מצווה
חיפוש תחום

דרשת בת מצווה פרשת ויראנכתב ע"י ליזי לוי - כפר עציון בתאריך 01/11/2007

דרשת בת מצווה פרשת וירא

 

הורי ומורי, בני משפחתי, משפחת פורת, אורחים וחברים יקרים!

תודה על שבאתם להשתתף בשמחתי בהגיעי למצוות.

 

הפסוק שנבחר לעטר את הזמנת בת המצווה שלי הינו:

"נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי" (תהילים פרק קי"ט פס' ק"ה)

 

על פי פסוק זה יש לדבר ה' שני תפקידים:

האחד - להיות נר לרגלי האדם כדי להאיר את הסביבה הקרובה ולמנוע מכשול סמוך לרגלו של האדם בצעד הבא.

והשני - להיות אלומת אור המנחה את דרכו ונתיבו של האדם בטווח ארוך ונותנת לו כיוון כללי בחייו.

 

דבר ה' מגיע אלינו בדרכים שונות.

יש דבר ה' הבא לידי ביטוי במצוות מעשיות מפורטות המדריכות את האדם בכל צעד ושעל כנר לרגלי האדם ועליהן נאמר "כי נר-מצווה". ויש דבר ה' המתגלה בהדרכה כללית ובא לידי ביטוי בדמויותיהם של גדולי האומה שהתנהגותם והליכותיהם בקודש הם מבחינת "מעשה אבות סימן לבנים".

הם מדריכים אותנו באישיותם - שהיא עצמה תורה, איך עלינו להתנהג בחיים, ועליהם נאמר: "ותורה-אור".

 

יותר מכך: הלימוד מהתנהגותם של אבות האומה קודם אפילו ללימוד פרטיה של תורה ועל-כן אמרו חכמים: דרך ארץ קדמה לתורה.

 

בשבת בת-המצווה שלי, שבת "וירא" אנו נפגשים בדמותו של אברהם אבינו האב הראשן מאבות האומה. ואנו עומדים נפעמים מאישיותו הקורנת - צדקה וחסד. בדרשת בת-המצווה שלי רצוני להתמקד במידה גדולה אחת המצויה באברהם: מידת הכנסת אורחים, וזאת לא לשם דרשה בלבד אלא כדי שאוכל ללמוד בעצמי וללמד אחרים ללכת בעקבות אברהם אבינו ולאמץ מידה זו כדרך חיים.

 

                                                            * * * * * * * * *

 

פרשתנו פותחת בפסוק: "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו..."

אך ראה זה פלא. לא מצוין בתורה מה פשר ההתגלות לאברהם - ומה נאמר לו, בה.

 

הרשב"ם והאבן-עזרא מתמודדים עם קושי זה ומפרשים - שהפסוק "וירא אליו ה' באלוני ממרא", הוא מעין כותרת לפסוק הבא. ה' ניגלה אל אברהם, ואיך הוא ניגלה אליו? ע"י שלשה אנשים, וכו'. אבל רש"י והרמב"ן מפרשים שעצם ההתגלות של הקב"ה אל אברהם היא בעלת ערך גדול והיא: ביקור חולים - והשראת שכינה. לכבוד ולשמחה לאברהם כענין שנאמר במשכן - "ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל העם" (ויקרא ט', כ"ג), ומוסיף הרמב"ן וכותב: "כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה ואין גילוי השכינה כאן, וכאן לצוות להם מצווה או לדיבור כלל אלא גמול המצווה הנעשית כבר".

 

לאור שני הפירושים הללו מתפרשים גם דבריו של אברהם בהמשך הפרשה בשתי דרכים שונות. הפסוק אומר: "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם וישתחו ארצה ויאמר: אדוני אם נא מצאתי חן בעינך אל נא תעבור מעל עבדך". וכאן (דהיינו במשכן ולאברהם) נשאלת השאלה - למי אומר זאת אברהם האם לאנשים העומדים לקראתו או לקב"ה? - לפי פירוש הרשב"ם ואבן-עזרא הכוונה בודאי למלאכים ולשון יחיד בהמשך "אם נא מצאתי חן בעיניך", נובעת מפנייתו של אברהם לגדול שביניהם.

 

וכך פירש גם רש"י בפירושו הראשון לפסוק זה: לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר: "אל נא תעבור" וכיוון שלא יעבור הוא יעמדו חבריו עימו בלשון זה המילה אדוני פירושה אדונים שלי והיא לשון חול. אבל לפי הפירוש השני ניתן לפרש שאברהם אומר להקב"ה בכבודו ובעצמו להמתין לו עד שיקיים את מצוות הכנסת אורחים, וכך פירש רש"י בפירושו השני ומקורו בגמרא מסכת שבת דף קכ"ו -: אמר רב יהודה אמר רב: - גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר: א.ד.נ.י. אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'. אמר רבי אלעזר בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבוא אצלך ואילו בהקב"ה כתוב ויאמר: אם נא מצאתי וגו'.

 

מחלוקת זו בין שני הפירושים מצינו במסכת שבועות דף ל"ה וכך נאמר שם: כל שמות האמורים בתורה באברהם קודש חוץ מזה שהוא חול שנאמר ויאמר: "אדוני אם נא מצאתי חן בעינך" חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אומר: אף זה קודש. ומציינת הגמרא כמו מי הולכת המימרא דאמר רב יהודה אמר רב "גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה"? כאותו הזוג (ר' חנינא ור' אלעזר) ומכאן נפסקת ההלכה ברמב"ם בהילכות יסודי התורה בפרק ו' - כל השמות האמורים באברהם קודש אף זה שנאמר - א.ד.נ.י. אם נא מצאתי חן (בראשית י"ח, ג') הרי הוא קודש. ההבדל בין שני הפירושים למלה א.ד.נ.י. הינו בעל משמעות הלכתית גדולה. לפי הפירוש הראשון הריהי מלה של חול. א.ד.נ.י. הכוונה אדונים שלי ומותר למחוק אותה. ואם כן לאור פסק ההלכה שמלה זו היא קודש הרי שהוכרעה הלכה כפי הפירוש השני לפיו אברהם מבקש מהקב"ה להמתין עד שיכניס אורחים ומכאן נקבעה הלכה למעשה - ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה".

 

אך מדוע באמת גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה? האם לא ראוי יותר להקדים את כבודו של הקב"ה לכבודו של בשר ודם? ניתן אמנם לומר שהקב"ה אשר הכול ברא לכבודו מוחל כביכול על כבודו ותובע מן האדם להעדיף הכנסת אורחים וגמילות חסדים על פני העיסוק בכבודו וההנאה מזיו השכינה. ברוח זו מפרשת נחמה ליבוביץ בעיונה לפרשת השבוע את דברי חז"ל אלה, וזה לשונה:

"לא ההתרוממות לגבהי מרומים, ההזדככות ברעיונות והשגת האלוקות היא השיא בעבודת הבורא אלא מעשה שהוא חולין דחולין, דאגה יום יומית לזולת. ועל כן מתוך ראיית השכינה, מתוך ביקור חולים זה יוצא אברהם החולה את אהלו ורץ-רץ אל הבקר, ואל מטבח אישתו. שחיטת פר, אפיית עוגות, הבאת חמאה וחלב, אלה הם כרגע בראש דאגותיו ולא השתקעות והתבודדות והתייחדות עם קונו והשגת השגות עליונות. אותן עזב מאחריו ברגע נשאו עיניו וראותו את האנשים הצמאים העייפים הזקוקים למים

וצל" .

 

לפי הסבר זה אמנם עומד אברהם בכבוד במבחן ועושה את המעשה הדרוש, אך עדיין עומדת השאלה: הן לפי הפרוש הזה יש במעשהו של אברהם ירידה בדרגה רוחנית מהשראת שכינה למציאות של חולין ודאגת יום יום. ומניין למד אברהם אבינו עצמו שכך ראוי לנהוג?

 

אך באמת אם נתבונן בדברים לעומקם נמצא שאברהם לומד את מידת הכנסת אורחים וגמילות חסדים מהקב"ה בכבודו ובעצמו. שהרי הקב"ה אשר הטריח עצמו כביכול לביקור חולים אצל אברהם לא גרם לאברהם רק נחת רוח אלא לימד אותו בכך שיש לעשות נחת לכל הזקוק לכך. אברהם מקיים אפוא את

מצוות "והלכת בדרכיו" כדברי חז"ל: מה הוא רחום, אף אתה רחום, מהו גומל חסדים אף אתה גמול חסדים ובכך הריהו ממשיך את מידת החסד האלוקית בעול0 ועושה נחת רוח שאין למעלה הימנה לריבונו של עולם.

 

משל למה הדבר דומה? לאב המחנך את בנו לעסוק בגמילות חסדים והריהו בא לבקר את בנו ומוצא שבנו הולך בדרכיו ועוסק באותה שעה ממש בגמילות חסדים. האם יכול להיות 3חת רוח גדולה מזו? ואף הבן בעצמו ביודעו שבכך הוא עושה את רצון אביו, אין הוא חושש שמא בעת שהוא גומל חסד ימעט בכבוד אביו שבא לבקרו, אלא אדרבה שמח הוא שמחה גדולה, מתוך הכרה כי דווקא בכך עושה הוא את רצון אביו. לאור הדברים הללו נמצא שאברהם איש החסד הגדול אינו יורד ממדרגה גבוהה של השראת שכינה למדרגה נמוכה של מעשה חולין אלא אדרבה ממשיך הוא מתוך השראת שכינה את מעשה החסד האלוקי של ביקור חולים, ומיישם אותה באותה התלהבות רוחנית ושימחה עצומה בהכנסת אורחים.

 

ריצתו של אברהם אל אורחיו וריצתו אל הבקר אינם רק ביטוי של זריזות כדי שלא יחכו אורחיו זמן רב, אלא גם מעין ריקוד של מצוה בשמחה ובהתלהבות לפני ריבון העולמים. ביטוי להרגשה זו ניתן למצוא בסיפור של י.ל. פרץ הכקרא "אם לא למעלה מזה", אביאהו כאן בקצרה:

 

מספרים על הרבי מנמירוב שלא הגיע לסליחות בזמן ר"ח אלול. אנשים האוהבים אותו אמרו בוודאי מתפלל הוא ומבקש סליחה מהקב"ה על עם ישראל. אך יום אחד הגיע "מתנגד" ליטאי אחד ואמר: אני אלך לבדוק מה  עושה הרבי. הלך ושכב תחת למיטתו. בבוקר קם והחל לרגל אחר הרבי. הוא הגיע איתו ליער והנה הוא רואה את הרבי חוטב עצים. המשיך איתו והגיע איתו לבית של אלמנה אחת. הרבי דפק בדלתה והיא פתחה. הרבי הביא לה עצים כדי לחמם את הבית כי הייתה ענייה. הוא ניגש להסיק את

העצים, ולא להאמין, בזמן שהסיק את העצים אמר סליחות. מאותו היום כששואלים איפה הרבי ועונים שהוא מבקש מהקב"ה סליחה על כל עם ישראל, אומר הליטאי "מי יודע אם לא למעלה מזה". הביטוי הזה בא להדגיש שאברהם גם כשהוא מקבל אורחים תמיד נמצא עם ה' וממשיך בדרכיו.

 

בהגיעי לגיל מצוות אני מאחלת לעצמי ולבני משפחתי ולכל עם ישראל להמשיך בדרכיו של הקב"ה ולקיים מצוות גמילות חסדים והכנסת אורחים, ויהי רצון שמתוך כך נזכה לגאולה שלימה ולקבלת פני השכינה!